כשלמדתי ייעוץ זוגי לימדו אותנו את מה שכל המטפלים והיועצים הזוגיים לומדים - כדי לעזור לבני זוג בעלי דעות שונות ורצונות שונים צריך ללמד אותם לנהל משא ומתן ולהגיע לעמק השווה ובמילים אחרות כל אחד מתפשר על מה שהוא רוצה כדי להיפגש באמצע למשהו חדש ששני הצדדים לא רוצים אך מהווה פשרה ששני בני הזוג יכולים לחיות איתה בשלום. אני זוכרת שחשתי אי נוחות ומהר מאד חקרתי את המרצה ושאלתי שאלות. הוא הדגים לי למשל מצבים בהם בין בני זוג קיימת מחלוקת על כמות הפעמים שמקיימים יחסי מין. אחד מהם מעוניין

"כל הטובים תפוסים" "בגילי כבר קשה לי להכניס אנשים לחיי, יש לי את ההרגלים שלי", "האחד שלי נשוי באושר ועושר", "אין לי מזל באהבה", "לחברות שלי זה תמיד קורה ורק לי לא, אני מקוללת", "אף אחד לא רוצה להיות עם קרייריסטית" ועוד מיני אמונות שאני שומעת בקליניקה שלי. הכל נכון ברגע שמאמינים בזה. אם אלה האמונות שאיתן אנו מסתובבים, החיים שלנו יראו בדיוק ככה. אם אתם מבשלים את הדייסה שלכם ממרכיבים דלוחים ותפלים אל תתפלאו שלא טעים לכם. אם אתם לא רוצים לאכול את הדייסה של עצמכם למה שאחרים ירצו

פעמים רבות אני שומעת מזוגות שיושבים אצלי בקליניקה על פערים בין הציפיות לגבי שיחות מעמיקות בין בני הזוג. שמרית ויובל למשל הם זוג בגיל ה-30 עם שני ילדים בני שנתיים וחמש. יובל בעלים של חנות צעצועים ושמרית מעצבת תכשיטים במשרה חלקית. כשיובל מגיע הביתה בכל ערב כל המשפחה יושבת לאכול יחד, יובל מקלח ומרדים את הילדים בזמן ששמרית מסיימת כמה מטלות בית אחרונות. כשהבית נעשה שקט הם מתיישבים יחד מול הטלוויזיה וצופים יחד בסדרה האהובה עליהם. שמרית מעוניינת בשיחות מעמיקות יותר, היא פנתה אלי באח