שמאור בן ה-3 שלי שפך סוכר על כל הרצפה וקפץ בתוכו וכעסתי עליו הוא בכה כשרבתי עם רועי והוא אמר לי "טוב, אי אפשר ככה, אני לא מתערב לך תעשי את זה בעצמך" אאוץ' כמה נפגעתי אבל גם הוא, וגם הבן שלי. הם נפגעו בגלל שהם אוהבים אותי וקשורים אלי. וכשאני כעסתי או דחיתי אותם החוויה (הלא מודעת) שלהם היתה: "היא לא אוהבת אותי יותר? אולי היא תעזוב אותי, אולי היא חושבת שאני לא מספיק טוב" המונח המקצועי הוא פציעת התקשרות (attachment injury) ולכן גם אם אנחנו כועסים על הילדים שלנו, על בני הזוג שלנו

הבוקר הקטנטנים שלי התעוררו בהתרגשות להתחפש וללכת לגן אני זוכרת במדיוק את היום שבו פורים הפך מחג שאהבתי לחג שלא. זה היה בבית ספר יסודי כתה ג' הלכתי לבית הספר מחופשת לליידי וילד אחד העיר לי על הכובע שלי וצחק. הילדים שלי עדיין קטנים מתרגשים ומאפשרים לעצמם להרגיש את הרגשות במלואם באופן הכי טבעי ופשוט שיש. הם עוד לא יודעים שהם צריכים להתבייש ברגשות שלהם העולם עוד לא לימד אותם את זה. בעולם האמיתי אנחנו נחבטים כמעט בכל פעם שאנחנו מבטאים את הרגשות, החלומות, הרצונות והצרכים שלנו. התרח

אנחנו לפעמים חושבים שאנחנו כאלה יצורים תבוניים ואינטלקטואלים ושוכחים לפעמים שלליטוף, חיבוק, החזקת ידיים יש השפעה מרגיעה יותר ממילים. כשאנחנו מדברים על החום במערכת היחסים שלנו אנחנו מתארים את ההרגשה הפיזיולוגית. כשתינוק מגיע לעולם אנחנו מיד מחבקים אותו קרוב אלינו כדי שהוא ירגיש את החום שלנו ואנחנו נרגיש את החום שלו החום הזה הוא מנחם, הוא בטחון. באותו אופן, לפעמים בויכוח סוער אם אניח את כף ידי על כף ידו לפעולה הקטנה הזאת יש את הכוח להנמיך את הלהבות, להחזיר את התחושה שאנחנו כאן

כשזוגות מגיעים אלי ברוב המקרים אנו מוצאים שמתחת לכל הקשיים, האתגרים והבעיות שהם מציגים מסתתר משהו גדול יותר, בעיה מהותית וגדלה יותר שהם אף פעם לא התמודדו איתה. יש לי תרגילים שאני עושה יחד עם הזוגות שאני מלווה כדי לעבד את הנושאים הקשים האלה באופן מיטיב ומחזק. אך איך אנחנו בכלל מגיעים למקום הזה של לטאטא בעיות גדולות כל כך מתחת לשטיח עד לנקודה שאנחנו כבר מועדים ונופלים עליהן? אנחנו מגיעים למקומות האלה כי הנושאים הכי קשים שמעלים סוגיות מהותיות, הבדלים מאד שונים בינינו הם לא דברים

כעס כמו כל רגש יש לו מקום וזכות ביטוי זוגות רבים פוחדים מכעס אך האמת היא שהמחקר מצא שכעס לא מנבא שום דבר רע להפך נמצא שאם נשים מדכאות, לא מאפשרות לעצמן לבטא כעס זה מנבא הידרדרות במערכת היחסים אם נשים הופכות למרצות, צייתניות ולא מבקשות את מה שהן צריכות מערכת היחסים נפגעת לטווח הארוך. כעס לא פוגע במערכת היחסים זה הביקורת והזלזול שפוגעים במערכות יחסים. הרבה מאיתנו כועסים כי אנחנו פוחדים אנחנו פוחדים כי אנחנו לא בשליטה (המגפה העולמית החריפה מאד את עניין הפחד וחוסר השליטה שלנו) ו

כשאמא מחזיקה את התינוק שלה ומביטה בעיניו היא שופכת את האהבה שלה אליו. כשאבא מסתכל על בתו מסתובבת בהצגה המדומיינת שלה שהיא מציגה עבורם בסלון הוא נמס מאושר ואהבה הניצוץ בעיניהם של ההורים שלנו הולך איתנו לכל מקום וגורם לנו להרגיש אהובים, מיוחדים וטובים. הצורך הזה ממשיך איתנו גם במערכות היחסים שלנו האם אנחנו מביטים בבני הזוג שלנו בעיניים נוצצות מגאווה ואהבה? האם אנחנו פגיעים מספיק לבקש את זה? זה משהו שכל כך קל להעניק להרים את העיניים כשבני הזוג נכנסים לחדר לומר להם כמה הם משמעותי

היא כל כך נפגעה ממנו שהיא הציבה חומה ביניהם הוא כל כך נפגע ממנה שהוא הציב חומה גם כן כל תקשורת ביניהם מסתיימת בפיצוץ כי כל אינטראקציה רק גורמת לחומות של שניהם לגדול החומה שלה היא ביקורתיות על כל החלטה שלו החומה שלו היא התרחקות ואדישות אם רק היינו מעזים לחשוף את הפגיעות שלנו ולומר "אני מרגישה מאד לבד" "בכל פעם שאת יורדת עלי אני מרגיש כמו ילד קטן ומפוחד וזה כואב לי" יש סיכוי טוב יותר שהצד השני יאפשר לחומה שלו לרדת ולו לפרק זמן קצרצר ונוכל לדאוג, לטפל ולמלא את הצרכים אחד של השני

האירוניה הגדולה היא שכשאנחנו מרגישים כאב אנחנו מפחדים לחשוף את העובדה שנפגענו ושכואב לנו בגלל שאנחנו מפחדים להיפגע אפילו יותר. אך האמת היא שכמעט תמיד זה בדיוק ההפך כשאנחנו חושפים את הכאב שלנו, אנשים רואים את הכאב שלנו מה שמעורר בהם באופן טבעי אמפתיה כלפינו ואז הם מנסים לעזור לנו. כשאנחנו כואבים אנחנו מנסים להסתיר את זה ואז אנשים לא רואים שכואב לנו הם רק רואים אותנו כעקשנים, כלא משתפי פעולה, כמי שעושים בכוונה ואז הם נפגעים ואז הם פוגעים בנו יותר. ואז זה פשוט מעגל אכזרי ששובר א

כשהייתי צעירה חשבתי שכששני אנשים אוהבים זו את זה הזוגיות שלהם תהיה טובה ואם הם לא מאושרים יחד סימן שהם לא מתאימים. מאז למדתי המון למדתי שתכונות אופי ואישיות לא מנבאים הצלחה של זוגיות למעשה מחקרים רבים ניסו לבדוק כל משתנה ומדד אפשרי כדי לחזות איזה שני אנשים יתאימו יחד כזוג וגילו שאי אפשר אנחנו לא יכולים לחזות איזה שני אנשים יתאימו וימשכו זה לזו אנחנו כן יודעים לנבא איזה זוגות יהיו מאושרים ואיזו יהיו אומללים איזה זוגות יתגרשו בממוצע אחרי 5 שנים ואיזה זוגות יתגרשו בממוצע אחרי 16

אנחנו הממוצע של 5 הזוגות שאנחנו מבלים בחברתם הכי הרבה איזה נתון מטורף?! האנשים שאנחנו מבלים איתם הכי הרבה "מדביקים" אותנו בהתנהגות, בערכים ודרכי מחשבה ואני רוצה שתחשבו רגע מהם ההתנהגויות, הרעיונות והערכים שהחברים, בני משפחה והשכנים הקרובים אליכם מעבירים אליכם? אם תוכלו לעשות רשימה של 5 זוגות שאתם מסתובבים איתם הכי הרבה, האם הם מדביקים אתכם בדברים טובים? או דברים רעים? האם הם הופכים אתכם לגרסא הטובה ביותר שלכם או לגרסא פחות טובה של עצמכם? מה שחסר לרוב הזוגות שאני פוגשת זה עוד