לזכרו של דוד רמי
לפני כארבעה חודשים דודי היקר והאהוב רמי, נפטר זה קשה להיפרד ממישהו שעיצב באופן עמוק ומשמעותי כל כך את הזהות שלי האמת שזה הרבה יותר מקשה, זה בלתי נתפס.
וזה שוב מאשש לי את הידיעה שלא לכל דבר יש סיבה, אני יודעת שיש הרבה אנשים שמאמינים בזה אני לא חושבת שיש סיבה לכל דבר. אך כן הצלחתי למצוא משמעות בתוך העצב הכבד.
כשהייתי בבית העלמין מוקפת בשורות אינסופיות של קברים מזכרתי שזה הסוף הבלתי נמנע של כולנו,
וזה חידד לי את הידיעה שאני חייבת לעשות כל שביכולתי להגשים את כל מי שאני רוצה להיות. כך שרגע לפני שאגיע למעמד הזה אוכל להביט לעצמי בלבן של העיניים ולומר שאני לא מתחרטת.
המשמעות השניה התחזקה בי כשהקשבתי להספד של אשתו, שאמרה שהיא לא יודעת איך היא יכולה להמשיך להתקיים בלעדיו ושהוא היה החבר הכי טוב שלה.
להיות החברים הכי טובים זו בחירה, זה עבודה, זה ארגון של סדר העדיפויות כל יום מחדש.
ביום שאחרי ההלוויה כשישבתי בבוקר לכתוב ביומן שלי, כבל בוקר כתבתי ברשימת המטרות שלי: "אני בת זוג נפלאה, אוהבת ותומכת"
הזכרתי לעצמי שאני כבת זוג, אני כאמא לשני הבנים שלי ואני כאשה זו עבודה בהתהוות, יצירה בהמשכים. כל עוד אני חיה אני עובדת על עצמי, מתפתחת, לומדת, משתנה ומנסה להיות הכי טובה שאני יכולה.
אני לא תמיד בת זוג נפלאה, תומכת ואוהבת אך אני שואפת להיות.
אשא את הזכרון של דוד רמי בתוכי עד סוף ימי ואני בוחרת לכבד את זכרו בכך שגם אני, כמוהו אקדיש את חיי ללמידה, התפתחות ומשפחה
(תמונה מהחתונה שלי ושל רועי עם דוד רמי)