כשאני עומדת מול המראה ולא אוהבת את מה שאני רואה

אני מרגישה מאויימת.

ביקורת היא סוג של מלחמה שמכניסה את המוח למצב של הילחם/ ברח.

להילחם יהיה לחשוב שאם אני מקדימה את הביקורת שאקבל מאנשים אחרים

ע"י כך שאהיה ביקורתית כלפי עצמי אני אהיה חסינה לביקורת איכשהו.

לברוח יהיה להיאטם לזה, לרגע הזה, למראה שלי במראה, למחשבות שעולות.

ולקפוא יהיה - רומינציה - לחשוב את אותה מחשבה שוב ושוב ושוב

בתקווה שאולי אם אחשוב עוד פעם אחת זה יעזור לי למרות שזה אף פעם לא קורה.

מה שיהיה נכון יותר עבורנו לעשות יהיה לתרגל חמלה עצמית ברגעים האלה.

נראה לנו שאנחנו צריכים להיות קשים וביקורתיים עם עצמנו

אך אלה הם הרגעים שעלינו להיות אדיבים ורכים כלפי עצמנו

בדיוק כפי שאני מתנהגת כשהבן שלי חולה ואני לא יכולה לקחת את השפעת,

אני מרעיפה עליו חום ואהבה בגלל שהוא לא מרגיש טוב.

ננסה להקשיב באמת, בלב פתוח וללא שיפוטיות לרגשות ולמחשבות שלנו. להיות נוכחים ברגע, לראות ולהקשיב.
נלמד לאהוב ולקבל את עצמנו כפי שאנחנו, כולם טועים, מפשלים ונמצאים במקומות נמוכים לפעמים. ודווקא בגלל שאנחנו במקום נמוך אנחנו זקוקים לאהבה, חמימות ואדיבות כלפי עצמנו.
נשאל את עצמנו מה אנחנו צריכים ברגע הזה? מה יכול לעזור לנו להרגיש יותר טוב.