האשמת קורבן
עד שכבר חשבתי שיש נושא אחד שכולנו מאוחדים לגביו -
העובדה ששירה איסקוב היא גיבורה!
התחילו לצוץ דעות לגבי האחריות שלה,
לטעויות, אמירות מצדה שהובילו לניסיון הרצח האכזרי.
ואפילו שאלות ששאלו אותי בפרטי אנשים שאמרו לי שאני תמיד
אומרת "שצריך שניים לטנגו"
מה שנכון, אני מאד מכוונת לראיה מערכתית בטיפול.
אבל, יש הבדל גדול בין הדברים
ואני רוצה לתת לכם את נייר הלקמוס דרכו נוכל לבחון את הדברים.
אם למשל גבר יגיד לי שהוא מרגיש שאשתו חודרת לפרטיות שלו
עד לנקודה שהוא מרגיש חנוק.
אוכל לדבר עם האשה, לנסות להבין ולפתור את החרדה
שמנהלת אותה.
ואם היא תשנה משהו בהתנהגות שלה
התגובה שלו תשתנה בהתאם.
והקשר ייראה אחרת.
זה "שניים לטנגו".
כשמדובר בבן זוג אלים
אין לו אסטרטגיות אחרות להתמודד עם הרגשות שלו
או עם החרדה שלו.
וברוב המכריע של המקרים ובטח שמדובר בדפוס אלים
אין שום דבר שהקורבן יכולה לעשות
או לא לעשות
כדי למנוע את האלימות.
וזה מבחן הלקמוס עבורכם.
אם השינוי הוא חיובי ומוביל למערכת יחסים מתפקדת יותר
זה בהחלט "שניים לטנגו"
התנהגות האחד משפיעה על תגובת האחר.
אם מדובר באלימות מעבר לזה שזו זריקת אחריות
להתנהגות לא מוסרית ולא חוקית
על מישהו אחר.
אין פה שניים לטנגו
יש פה רק אדם אחד שמאיים, מחליט, דורש ופוגע ומתאכזר.
ואחרת שלאט לאט מצמצמת את עולמה כדי לא לעשות משהו שעלול להרגיז אותו
וזה תמיד יהיה לשווא.
