האם הייתם מתחתנים עם עצמכם?
האם הייתם מתחתנים עם עצמכם?
כשחשבתי על השאלה הזאת
התשובה המיידית שלי היתה
ברור שכן
אני בת זוג מתחשבת, אוהבת, מתעניינת
מטפחת את בן הזוג שלי ואת מערכת היחסים שלנו
ברגעים הכי טובים שלי
אבל מה קורה ברגעים הפחות טובים שלי?
אנחנו נוטים לראות את עצמנו באור חיובי יותר
מאחרים,
בעיקר בגלל שיש לנו גישה לתוך העולם הפנימי שלנו ופחות לזה של אחרים
למשל, כשאני חותכת מישהו בכביש אני
אומרת לעצמי שטעיתי, מיהרתי ומצדיקה את עצמי
כי אני יודעת ש-99% מהזמן אני נהגת מתחשבת ששומרת על החוקים
בעוד שמישהו אחר חותך אותי בכביש אז הוא מיד מקוטלג כאידיוט
שבכוונה חותך אנשים על הכביש
וכשניסיתי לחשוב איך זה באמת לחיות איתי
בעיקר ברגעים הפחות טובים
הבנתי שזה בוודאי לא קל לחיות לצד כל החרדות שלי, אני יכולה להיות מאד עקשנית,
הרבה פעמים אני נשאבת לתוך העולם הפנימי שלי, שהוא מאד עשיר ומספק, אני יכולה לעבוד מהבוקר עד הלילה ורועי מרגיש שהוא צריך להילחם על זמן איכות איתי.
כשאני מאד כועסת אני יכולה להגיד דברים שלאחר מכן אני אתחרט עליהם
ופתאום זה לא נראה כזה חלום ורוד לחיות איתי
ואני מעריכה את רועי על כך שהוא מקבל אותי כפי שאני, רואה, מבין ואוהב אותי כפי שאני.
מה אתכם? האם אתם אמיצים מספיק לעשות את הניסוי הזה על עצמכם?
