top of page

עברי כמורה

אני קוראת את התגובות ברשת לגבי השביתה

ומשותקת מהפילוג, כעס ושנאה שאני קוראת.

אני שמחה שמורים ומורות מתחילות להוציא את כל הסבל שהם עוברות ואת העבודה והאחריות האינסופית שיש במקצוע הזה


והשאלה למה זה לא היה עד עכשיו?

למה יש כזאת הסתרה לגבי מה שהילדים שלנו עוברים בבית הספר ובאיזה תנאים הם מבלים מחצית מהשעות החשובות ביומם?


בעברי הרחוק הייתי מורה, היו לי 42 תלמידים בכיתה וכל בוקר בכיתי בדרכי לבית הספר

האלימות, הרעש וההתנהגויות המסוכנות שהיו סביבי בכל דקה

איך הייתי אמורה להיות אחראית לכל זה?


היו לי ילדים בכיתה ז' שלא ידעו ידע בסיסי ואחד שאפילו לא ידע לכתוב את שמו המלא


ההתנהלות מצד המנהלת והצוות היא לא לשתף

להתמודד לבד. כשאני בעצמי הייתי בת 24 ולא קיבלתי שום תמיכה וליווי מצד הצוות.


וגם עכשיו, כאמא, ההרגשה שאין לי שום מושג מה עובר על הילדים שלי בגן, המערכת סגורה ולא משתפת.


ולמה?


הורים לא ירצו לדעת מה קורה בבית הספר?

אולי הם לא היו רוצים לשלוח את הילדים שלהם אם הם היו יודעים.


אם מנהלים היו אומרים שאין להם אפשרות להעניק חינוך ליותר מ-x תלמידים בכיתה

שבמקום לבקש ממורות לחנך שתי כיתות או ללמד מקצועות שאין להן הכשרה בהם

לומר השנה לא נוכל ללמד אנגלית, ספרות או מדעים

השנה תלמידים יסיימו ב-11:00 כי אין לנו מספיק מורות

הורים יהיו מודעים לקשיים של ילדיהם ויקחו אחריות לכך


כמו שכשלאחד הילדים שלי יש קשיים

ואני מבקשת שיתוף פעולה עם הגננת כדי לוודא שיש קו אחיד בין המסרים ודרכי הטיפול שחווים בבית לאלה שחווים בגן.


האם זו לא דרך טובה יותר להשיג שיתוף פעולה

ולעבוד כיחד הורים ומורות למען הילדים

ולמען מערכת חינוך טובה יותר?



Comentários


bottom of page